<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף מד.</h2>
וטעם כעיקר אמרינן עלה בע"א (ס"ז, א') אמר ר' יוחנן טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס. טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, ואם ריבה טעם לפגם מותר, וטעמו ולא ממשו היינו טעם כעיקר, ובתרי גווני הוי טעמו ולא ממשו, או שאין שם כלום מממשו של איסור כגון נזיר שורה ענבים במים ובהם טעם יין והא קרינן בגמ' טעמו ולא ממשו, או שנמחה שם ממשו של איסור ואין מראה שלו ניכר, דהא בשר בחלב מדכרינן ליה בגמרא בטעמו ולא ממשו. ור' יוחנן סבירא ליה דטעמו ולא ממשו לאו דאורייתא ולהכי קאמר אסור ואין לוקין עליו והכי סברא דרבא בפרק גיד הנשה דאמר דטעם כעיקר לאו דאורייתא. דאמרי' התם (צ"ח, ב') דטעם כעיקר בקדשים אסור מכלל דבחולין שרי. ובפרק כל הבשר (ק"ח, א') דאתי אביי למימר דטעם כעיקר אסיר מדאורייתא דגמרינן מבשר בחלב ורבא דחי לה דליתה אלא בבשר בחלב, אלמא סבירא ליה דלאו דאורייתא בשאר איסורין, והיינו כל היכא דנמח' ואין מראהו ניכר ונתערב עם ההיתר וההיתר מרובה דהוי האיסור חד בתרי, אבל כל היכא דבפני עצמו ודאי דאורייתא הוא והיינו דקיימא לן (קי"ב, ב') הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפן. והיתר מצטרף לאיסור וטעמו ולא ממשו שני דברים חלוקים איפשר לזה בלא זה ואפשר לשניהם, כגון שיש כאן טעמו מן האיסור בלא ממשו ואכל בין האיסור וההיתר כדי כזית ושניהם בקדשים היתר מצטרף לאיסור, וטעם ולא ממשו דגמרינן לה מדכתיב גבי חטאת וכל אשר יגע בבשר יקדש וכן בנזיר היתר מצטרף לאיסור דגמרי לה מדכתיב וכל משרת ענבים לר' עקיבא כדאיתא בגמ' (פסחים מ"ד, ב') ורבנן מוקמי ליה לטעמו ולא ממשו ובכל שאר איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור. וטעמו ולא ממשו נוהג עוד בגיעולי נכרים במין בשאינו מינו דאיכא טעמא, ובבשר בחלב ואליבא דר' יוחנן ורבא דסברי דטעמו ולא ממשו בשאר איסורין לאו דאורייתא, סברי דחטאת בהדי גיעולי נכרים הוו להו שני כתובין הבאים כאחד לענין טעם כעיקר, וחטאת ונזיר נמי שני כתובין הבאין כאחד לענין היתר מצטרף לאיסור דליתה בשאר איסורין. וליכא למימר דחטאת אתי למיהוי שני כתובין הבאין כאחד בהדי חד מהני בלחוד, דשקולין הם דין היתר מצטרף לאיסור ודין טעם כעיקר ויבאו שניהם. ושלש דעות בדבר זה רבנן ואביי ור' יוחנן אליבא דר' עקיבא, רבנן סברי דטעמו ולא ממשו דאורייתא דילפינן מנזיר ונזיר להכי אצטריך למכתב למגמר מיניה. ובשר בחלב איצטריך לגופיה דהא חידוש הוא דהיתר בהיתר הוא. גיעולי נכרים נמי איצטריך לגופיה דהא סברי רבנן דאפי' קדרה דלאו בת יומה אסר בהו רחמנא, והיינו חדושיה דהא בעלמא שרא רחמנא נותן טעם לפגם והכא אסיר. חטאת נמי איצטריך ללמד עליו דאמרינן ביה היתר מצטרף לאיסור ודוקא בחטאת ובקדשים ולא בשאר האיסורין דמקדשים לא גמרינן. ואביי אליבא דר' עקיבא נמי סבר טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מגיעולי נכרים דסברינן דלאו חדוש הוא כר' חייא בר אבא דאמר בשילהי ע"א (ע"ה, ב') לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה. ומשרת דכתיב גבי נזיר לא דרשינן ליה לטעם כעיקר אלא להיתר מצטרף לאיסור, ובשר בחלב לגופיה איצטריך דחדוש הוא דהיתר בהיתר הוא, ואיברא דאסר ביה רחמנא טעם כעיקר. ובחטאת איתנהו תרוייהו היתר מצטרף לאיסור וטעמו ולא ממשו, דגמרינן לה מדכתיב וכל אשר יגע בבשרה יקדש וחטאת לאו לגופיה איצטריך דכיון דאשכחן בחולין טעמו ולא ממשו, והיתר מצטרף לאיסור כל שכן בקדשים, אלא דאיצטריך לאפוקי דלא ניגמר מנזיר בשאר איסורין לענין היתר מצטרף לאיסור, כתב רחמנא חטאת לשוייה בהדי נזיר שני כתובין הבאין כאחד. וכי תימא נימא נמי דליהוי שני כתובין הבאין כאחד בהדי גיעולי נכרים לענין טעמו ולא ממשו, איכא למימר דכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, טפי שייך למימר לענין היתר מצטרף לאיסור דהיא חומרא יתרה ונימא דלהכי איצטריך רחמנא למיכתביה. ואע"ג דאביי מבשר בחלב הוא דאתי למגמר טעמו ולא ממשו כדאיתא בפרק כל הבשר (ק"ח, א') בתר דשמעה מרבא דאהדריה ואמר ליה דבשר בחלב חדוש הוא וליכא למיגמר מיניה, הדר ביה אביי וגמר לה מגיעולי נכרים כדאיתא בפסחים. ור' יוחנן ורבא אליבא דר' עקיבא סברי ודאי בדרשא דקראי כאביי, וסבר דמשרת דכתיב גבי נזיר להיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר לא כתיב בנזיר אלא בגיעולי נכרים, ובשר בחלב ובחטאת כתיבי תרויהו, ואמרינן דחטאת מופנה דודאי שפיר גמרינן ליה מנזיר לענין היתר מצטרף לאיסור ומגיעולי נכרים לענין טעם כעיקר, הילכך הוי שני כתובין הבאין כאחד בהדי תרווייהו בנזיר לענין היתר מצטרף לאיסור ובגיעולי נכרים לענין טעמו ולא ממשו, דסברי ר' יוחנן ורבא דשקולין הם ויבאו שניהם, הילכך בשאר איסורין אין היתר מצטרף לאיסור לבד מחטאת ונזיר, וטעמו ולא ממשו מותר בשאר איסורין לבד מחטאת ובשר בחלב וגיעולי נכרים, והכי מוכח בפסחים לר' יוחנן, ורבא סבירא ליה כוותיה מההיא דכל הבשר. והלכתא כרבא ור' יוחנן ואליבא דר' עקיבא דסבר לה כר' שמעון דנותן טעם לפגם מותר ואפילו בגעולי נכרים, וכר' חייא בר אבא דאמר (ע"ז ע"ה, ב') לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, הילכך טעמו וממשו אסור ולוקין עליו במין בשאינו מינו בשאכל כזית בכדי אכילת פרס. טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ודינו בכל דבר כאיסורין דרבנן. וכי אמרינן נמי דטעמו וממשו איכא בזה איסורא דאורייתא, הני מילי במין בשאינו מינו אבל מין במינו לעולם חד בתרי בטיל מדאורייתא. ויש כאן שאלה חזקה כיון דאמרינן בגיעולי נכרים דטעמו ולא ממשו אסור, היאך אפשר לומר דבשאר איסורין מותר וכי גיעולי נכרים משם אחד הוא, גיעולי נכרים משום כל איסורין שבתורה הוא דמיתסר, וכיון דבגיעולי נכרים מתסרי כל איסורין שבתורה בטעמו ולא ממשו, היכי אפשר דלא מתסרי בעלמא, וזו קושיא הקשה בה מורי הרב רבנו משה ז"ל ותירץ דאפשר דמשום מעלה הוא, דכיון דנבלע הכלי מאיסור אע"פ שעכשיו כשפולט אין כאן אלא טעם, לא יבטל ברוב שהכלי נאסר עלינו משום מעלה ולפיכך אסר פליטתו כל היכא דחשיבא פליטה כלל, כלומ' דאיכא טעמא דהוי בשאינו מינו, דומיא בטבילה דאצרכ' קרא אפי' לכלים חדשים דמסתמא דטבילה דאורייתא היא משום מעלה, ואע"ג דבמחוסר טבילה לא שמעינן דאם עבר ובישל בדיעבד יהא אסור, הני מילי ראוי לטבילה אבל האי דודאי לא חזאי לטבילה כל היכא דבליע מאיסורא עד דאיתכשר, דהא כלים ישנים נמי צריכין טבילה, כל שאינו ראוי לטבילה טבילה מעכבת בו. ואפילו בכלים שאינן בני טבילה, אפי' הכי אמרינן כל שכנגדו בכלים בני טבילה ראוין לטבילה כשר בדיעבד אסור, ואיפשר שלא חלק הכתוב בהם ואפי' בכלים שלנו אסר כן, ואפשר דאפילו בכלים שלנו עבד בהו רחמנא מעלה בכלים דכיון שנבלעו מאיסור שוב אין חוזרין להיתירן אלא בהכשר. זו היא שיטת מורי רבנו משה ז"ל וזיוה מבהיק ועליה ראוי לסמוך ולעשות מעשה לכתחלה ושלא כדברי המחבר.
<h2>דף עה:</h2>
עוד כתב שיש שאוסר כדי נטילה שהוא יותר מכדי קליפה כי הקליפה כדי שיטול קליפה דקה אבל הנטילה צריך שיטול בעומק יותר, והוא כל דבר שיש לו פעפוע שנפל במקום ידוע מן החתיכה שאעפ"י שיש ששים בחתיכה לבטל האיסור, צריך ליטול את מקומו וכמו שאמרנו בכיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ע"כ. וכל דבריו אלו כשגגה כי כל דבר שבא לכלל שיעור ששים אינו צריך נטילת מקום ולא קליפה כלל שהוא בטל במנין זה, שאין דין ששים אלא במה שנבלע ונבלל בהשויה ושוב אין בו דין קליפה ולא נטילת מקום וההיא דנטף מרוטבו, ההיא בצלי דלית ביה דין ששים כלל. ודין מה שכתב בזה שאין נטילת מקום אלא בדבר שיש לו פעפוע, גם זה כשגגה וראיה מההיא גופה דמייתי הוא, מההיא דנטף מרוטבו על החרס דרוטב לאו דבר המפעפע ובעי נטילת מקום ואלו בדבר המפעפע כגון חלב שמן דלית ביה דין קליפה ולא דין נטילת מקום, אלא הרי כולו אסור ואין משערין בו בששים שלא הזכירו ששים בשום מקום אלא בקדרה, ואין שם רק דוקא בשניער וכיסה שמתערבים חלקיו בכל הקדרה בהשויה, אבל כל היכא דלא ניער וכיסה אין משערין אלא באותה חתיכה שלענין אותה חתיכה רואין שנבלע ונבלל בה בהשויה וכדפרישית לעיל, אבל בצלי ומליחה אין בו דין ששים כלל שאין בו עירוב חלקים בהשויה כלל. אלא כל היכא דיש בו דין מפעפע כגון חלב ושמן הרי הכל אסור ואין משערין בו ששים כלל, וכל היכא דאין בו דין מפעפע כגון חלב כחוש נוטל את מקומו, ולא כדברי החכם שכתב קולף, וראיה מההיא דפסחים דנטף רוטבו על החרס וכדכתיבנא לעיל. ואע"ג דאמרי' בגמרא (צ"ו, ב') קולף, לאו דוקא קליפה אלא למימרא דלא מיתסר כוליה אבל ודאי נטילת מקום בעי, והכי מוכח בפסח שני בהדיא דחם בתוך חם ושניהם ניטלו מן האור או צונן לתוך חם דתתאה גבר, בעינן נטילת מקום. וליכא קליפה אלא בחם לתוך חם צונן דתתאה גבר ומכל מקום איכא קצת חום דאדמיקר ליה בלע, והתם נמי מדכרינן לישנא דקולף, דמוכח התם דבעי למימר נטילת מקום.
<h2>דף עו.</h2>
עוד כתב החכם בענין איסור שנתערב בהיתר באיזה ענין אוסר תערבתו, שאין כל השיעורין שוין אלא יש איסור שאינו צריך אלא כדי קליפה והם כל האיסורין שאינם מפעפעין, ונתערבו עם ההיתר בצלי או במליחה או אפילו בקדרה והוא שלא כסה אותו הרוטב אלא עומד למעלה מן הרוטב ולא ניער ולא כיסה ע"כ. ואין דבריו נכונים מה שכתב שיש מן האיסורין שאינן מפעפעין כגון שנתערבו בצלי או במליחה ע"כ, הרי שהשוה צלי עם מליחה לענין מפעפע, ואינו שלא נאמר דין מפעפע לענין מליחה כלל וכמו שכתבנו למעלה, אלא לענין צלי דוקא שהוא על ידי האור, ובחלב שמן וכמו שכתבנו למעלה. וכן במה שכתב שכן הדין באיסור שנפל על גבי חתיכה ולא כיסה אותה הרוטב אלא עומדת למעלה מן הרוטב ולא ניער ולא כיסה, ע"כ, ואינו נכון דחתיכה כיוצא בזו אעפ"י שאין משערין האיסור במה שבקדרה משום דלא ניער ולא כיסה, אבל מכל מקום בדידה משערינן בכולה חתיכה ואם יש בה ששים בכדי האיסור הכל מותר, ואם לאו אותה חתיכה כולה אסורה ואין משערין בזה ואין דנין בה בכדי קליפה ולא בנטילת מקום וכמו שביארנו למעלה.
<h2>דף עו:</h2>
ולענין ריחא מילתא היא האריך המחבר הרבה, וכתב בסוף ומכל מקום מדברי כלם נלמוד דלכתחלה אסור לעשות כן אלא שמדברי הירושלמי נראה דללוי אפילו לכתחלה, וראוי לחוש לדברי הראשונים ז"ל שאסרו לעשות כן לכתחלה אבל בדיעבד נראה דהלכה כלוי ע"כ. ואינו נכון דודאי יש ראיה ברורה מוכחת דרבא אפילו לכתחלה קאמר, מדאמרינן האי בת תיהא נכרי לישראל שפיר דמי. ישראל לנכרי אביי אמר אסור ורבא אמר מותר. ובמאי פליגי בדיעבד לא אפשר אלא ודאי לכתחלה, ולכתחלה הוא דשרי רבא וכיון דקימא לן כרבא קימא לן דריחא לאו מלתא היא, ולכתחלה נמי מותר וכן הלכה למעשה. מיהו ודאי מאן דסבר ריחא לאו מילתא היא דהיינו אביי, לאו כהנאה משוי לה אלא כאכילה גופה משוי לה תדע לך מדמייתינן עלה מתרומה דשריא בהנאה ולא מיתסר אלא באכילה, וגם בזה לא נתחוורו דבריו.
